won't you help to sing these songs of freedom

רגיל

חלק ראשון -שלישי 06.07.11

כשחבריי מ"מען" קוראים אני מתייצבת.

היום  באתי לנגן כמה שירים ולהפגין תמיכה בשביתת פועלי המחצבה "סלעית" ליד מישור אדומים (איזור התעשייה של ההתנחלות הוותיקה מעלה אדומים).

על השביתה והצדק שבה ניתן לקרוא ברשומה מאירת עיניים מאת גל כץ בבלוג "ארץ האמורי", שגם מדבר בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש (ואני מסכימה איתו מאד) וברשומה מקיפה הכוללת רקע ומידע נוסף על פעילות מען של אלי אושרוב.

הגעתי לאוהל המחאה הצנוע בצהריי היום. החום המדברי מכה, שותים קפה, מדברים. שרתי שני שירים, עוד חלקי שירים בערבית משובשת..
מהר מאד עלתה השאלה – מה ללחם שלהם ולשעשועי המוזיקה שלי?
האם מוזיקה אינה מותרות?

דיברנו על העניין אני ואבו מחמוד – "ראש הממשלה שלהם" לטענתם, גבר מקסים בשנות החמישים לחייו (להערכתי) דובר אנגלית שוטפת וסוג של קהלת.
אבו מחמוד מספר לי על הימים הטובים, כשהיה צעיר ולא הייתה לו משפחה. אז הסתובב בעולם, גר בכווית, שט ביאכטה..
עכשיו כשהוא זקן, הוא אומר, צריך רק לעבוד. ומי שעובד, אין לו זמן למוזיקה. קמים בבוקר, עובדים, חוזרים הביתה, מנסים לנוח קצת. זהו.
אני טוענת שבכל זאת כולם שרים או מזמזמים כמעט תמיד, גם כשעובדים. אבו מחמוד מסכים חלקית. בכל אופן, הוא מחייך, עכשיו כששובתים – מוזיקה זה נחמד להעביר את הזמן.
אווירת "הכל הבל" הבוקעת מדבריו של אבו מחמוד מייאשת. אני מתעמתת שוב עם התחושה שהתום ההיפי-מעט המאפיין את תחושותיי לגבי מוזיקה וחשיבותה לכלל האנושות מגיע עמוק מתוך מעמד הביניים הנוח שהתמזל מזלי להיוולד לתוכו. אני לא מסכימה לוותר על עמדותיי לגמרי וטוענת שוב שלכל אחד יש שיר בלב. אנחנו מדברים על מסיבות, הופעות והחיים מלאי הפנאי שיש לאנשים (אחרים). אותם חיים שכולנו (כל מי שקורא את המילים הללו בוודאי) לוקחים כמובן מאליו.
כנראה שזו המוזיקאית שבי, אבל לדעתי החיים ללא מוזיקה אינם חיים.
אבו מחמוד אומר משהו דומה- "החיים האלה" הוא אומר "הם לא חיים".

בינתיים מצטרף חליל לדיון ואנחנו עוברים לעברית, ומגיעים מהר מאד לאי-יכולת להתפרנס ממוזיקה. אני מתוודה על המקצועות שלי (מורה לעברית וגם ליוגה) ומתגבש רעיון ליצירת תכנית לימודים קצרה ואפקטיבית ללימודי עברית של ילדי הסביבה במהלך השביתה. נראה לאן זה יתפתח.. ילדי הסביבה הבדווים מתרוצצים חופשי בחופש הגדול, ואולי כדאי שיתחילו ללמוד עברית. האנטי הגדול לישראל ותרבותה (שעוד יוריד אותנו ביגון שאולה אני חוששת) מכתיב להם ערבית ואנגלית בלבד בבתי ספר. אחר כך בגיל 18 הם יגיעו אליי למוסדות חינוך פרטיים וישלמו הון (יחסי) בשביל ללמוד את השפה שיכלו לרכוש באופן טבעי בגיל נוח יותר.

החופש הגדול! מצחיק להשתמש בביטוי הזה במקום הזה. בכל אופן, חליל ואני זוממים לנו מזימות ונראה מה יוליד יום.

בינתיים – יושבים, צוחקים, מדברים עוד על העבודות שלי.. איך מסבירים מה זה יוגה? אחרי שיטוט באזורים הסמנטיים של "התעמלות" אני מגדירה את זה בתור שיטה להבאת שלום לגוף. אני מנסה להראות לחבר'ה כמה התמתחויות ואנחנו פוצחים בסבב של שו"ת בענייני שרירים תפוסים. "איך זה שדווקא כשלא עובדים מתחילים לכאוב השרירים" מישהו שואל אותי. נדמה שחלקם יושבים בחוסר מעש לראשונה בחייהם.

מי יודע כמה ימים בשמש עוד יידרשו עד שיסכימו בעלי המחצבה לענות לטלפונים של מען? היום אמורה להתפרסם כתבה בנושא בערוץ 2. אולי זה יזיז משהו. נחיה ונראה..

חלק שני – שלישי 12.07.11

הכתבה בחדשות ערוץ 2 התפרסמה רק אתמול (אולי הם חיכו שהשביתה תיגמר?) ניתן לצפות בה ברשת כאן. השביתה כצפוי לא נגמרה, הבוסים בסלעית עדיין לא מוכנים לענות למען. בבוקר שני (אתמול) הייתי שוב במחצבה, חמושה בחוברות קטנות שצילמתי לילדים עם טבלאות פשוטות של אותיות והמקבילות להן בערבית ועוד כמה תרגילים מספר לילדים עולים חדשים. לא הרבה ילדים באו לשיעור, וגם אלה שבאו ברחו בהתחלה – עד שהשתכנעו שהשד אינו נורא כל כך :) ישבנו לנו מתחת לסככת השביתה, מוקפים באבותיהם השובתים. לא רציתי לצלם – הם גם ככה התביישו..

לא קל להתרכז בחום של 40 מעלות, אבל המדבר נעים ורוח רעים נושבת במאהל. ברקע קולות שונים – אחד מהעובדים שוקל לחזור לעבודה – המצב קשה ומי יודע כמה ימים יצטרכו לשבת כך? ומי מבטיח שזה יעזור בכלל? אסף אדיב – מנכ"ל מען – מנהיג דגול ואדם משכמו ומעלה, המרוויח אגב שכר מינימום בעצמו כמנכ"ל הארגון (תראו לי בבקשה עוד מנכ"ל כזה!), מדבר עם החברים ומסביר שוב על חשיבות השביתה, על חשיבות ההתאגדות אל מול..

המגבת על הפנים היא מטעמי חום..

אני בינתיים עם הילדים – לומדים א,ב ואז ה,ו,י,ל,מ,נ,ש.. כבר אפשר להגיד ולכתוב – "שלום", "אני…" "אתה.." וגם "לא!".. בינתיים גם כמה מהאבות יושבים מסביבנו, חלק עוזרים לבנים, חלק שואלים בעצמם כמה שאלות.. את החוברות שהדפסתי חילקתי עד תום ואני מקווה שהן יועילו ולו במעט.

אפרת מישורי שבאה עם אסף מתחילה לזמזם שיר עם אחד החברים..החום מכריע אותנו, ולקול פיצוח האבטיח אנחנו מסיימים את השיעור (ישבנו למעלה משעה! הישג מכובד לכל הדעות).

כמו שאמרתי אחר כך לאסף – זו מין התחלונת כל כך התחלתית, שאפשר לומר שהיא מין מפתח לדלת העברית. מי שירצה להיכנס, יצטרך לפתוח את הדלת לבד, ולפסוע צעדים רבים בכוחות עצמו. אבל את המפתח – הידיעה שאפשר לפתוח את הדלת, כבר יש אולי. כמו תמיד, זה תלוי מאד בילדים וביכולת והרצון שלהם להתאמן, ואני לא אוכל ללוות אותם יותר מדיי – אין לי המון זמן פנוי, ואני משערת שאם השביתה לא תסתיים בקרוב, אגיע בתדירות של פעם בשבוע לכל היותר, כמובן שאני מקווה שלא אצטרך יותר להגיע לשם.

אני יכולה לרק לקוות שהנהלת המחצבה תצליח להתגבר על הבושה והגאווה ולהגיע להסדר נאות עם העובדים. בינתיים:  ש-ב-י-ת-ה!

צרו קשר עם מען על מנת לעזור, לתמוך או להתעניין בשביתה ובפרוייקטים האחרים שלהם עם אוכלוסיות עובדים שונות.

ולסיום – אני רוצה להקדיש את השיר הנפלא הבא לעובדי המען הבלתי נלאים ובמיוחד לארז וגנר המקסים שנותן מכולו כל הזמן.

»

  1. מרגש לקרא, כל הכבוד על התמיכה והמעורבות שלך, שירה. אין לי ספק שזה נגע וחיזק את העובדים במאבקם. סולידריות !!!!

  2. איזה כיף לקרוא. גם שמעתי סוף סוף את השירים החדשים שלך .
    ותודה על השיר וההקדשה. אינטנסיביות של השיר ממש כיפית. תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s