תחי המהפכה – מדריך קריאה מלונקק לקורא המבולבל

רגיל

כמה מילים, קישורים ורעיונות על המהפכה.

ראשית – אם אתם תוהים על מה כולם צועקים, או מחזיקים בדעה שהמחאה שמאלנית בלבד ולא נוגעת לכם – קראו כאן, וכאן. המחאה הזו, לא רק שאינה אנטי ציונית, אלא מבוססת על ערכי הציונות – אותם ערכים שגורמים לי להיות ציונית גאה, במובן המקורי של המילה.

הבעיה היא שבזמן שאנחנו יושבים ומשחקים אותה צ'ה גווארה בזעיר אנפין, הממשלה שלנו מעבירה בשקט, ביעילות שלא נראתה כדוגמתה וברשעות צינית של ממש, חוקים שונים ומשונים. אולי הם מאויימים (הם מ-פ-ח-ד-י-ם) וכולי תקווה שאלה פרפורי גסיסה של ממשלה שהורכבה בחוסר הוגנות וחוסר היגיון (עד היום לא ברור לי איך זה שלבני ניצחה וביבי ראש ממשלה). כולי תקווה שפרפורי הפחד האלה מהמחאה לא יובילו למלחמה – הדרך הישראלית הקלאסית להשקיט את העם. כתבתי על זה גם בפייסבוק.

אבל יש סיבה להאמין שהמחאה תשרוד, ויש לה אפילו פתרונות שנמצאים לנו מתחת לאף. יוסי שריד מוחה בשיטתיות נגד פעולות הממשלה באופן כללי ומעניין לראות אותו משתמש בבמה שניתנה לו כדי לנגח את ראשי קדימה . במאמר נוסף שלו, מדבר שריד בשבחה של מר"צ, ומזכיר שהטענות הכלכליות חברתיות הנוכחיות, נולדו והתפתחו בשמאל. רשומה מעניינת בנושא כתב גם דניאל עוז בבלוגו, אני הגבתי גם שם, ודווקא בשבחה של מתינות שמאלנית – עמדה שאני מאמינה בה רק באופן חלקי (רבות הסתירות בנפשו של אדם, ובארצו על אחת כמה וכמה).

הדיכוטומיה המוזרה בין מחאה חברתית למחאה פוליטית, יכלה להיוולד רק במדינה מורכבת כשלנו. שפע כזה של אי-צדק בתחומים כה מגוונים זה באמת הישג יוצא דופן, והשפע מבלבל את המושגים הפשוטים שלמדנו מהסתכלות החוצה או "החו"לה". במדינות מערביות אחרות, שכבר עברו את הפאזה המלחמתית שלהן, שמאל וימין הם בעיקר מונחים חברתיים כלכליים. בישראל אלה מונחים פוליטיים-מלחמתיים. אתה יכול לשנוא ערבים באופן גורף (=ימין ישראלי פוליטי) ועדיין לתמוך במדיניות רווחה (=שמאל כלכלי) – אבל כנראה שלעניי עירך בלבד. כמובן שהעובדה שעניי עירך (בירושלים לפחות) הם ערבים ויהודים כאחד, לא תפריע לך במקרה הזה לשנוא את הערבים או לתהות על פירושו של המושג. אני משערת שיש גם המקרה ההפוך של איל הון שאוכל עובדי קבל"ן לארוחת בוקר, (=ימין כלכלי) שעדיין מאמין שגם הפלסטינים זכאים למדינה (=שמאל פוליטי). אכן מסובך.

הבלבול הזה מהווה מעין שכבה מוזרה הנחה על המאבק מכל צדדיו. בעוד שקל לכל שמאלן לראות שההתנחלויות הן אבן הנגף הראשית במדיניות הכלכלית של ישראל, לימנים קשה לקבל את זה, ובכלל, העובדה שמדינת רווחה היא רעיון שמאלני במהותו אינה ברורה להם. הייתה זו אותה שכבה מוחלשת ונחשלת באוכלוסייה שהצביעה בדבקות לביבי פעם אחר פעם, מבלי להבין שהם יורים לעצמם בגלגלי המונית.

אני חייבת לציין שבאמת לא ברור לי איך כדאי לנהל את המאבק בדרך הטובה ביותר, מהבחינה הזו. אולי הקמת מפלגה? האוכלוסייה הערבית בארץ גם היא מבולבלת כפי שאפשר לקרוא אצל חביבי סייד קשוע, ולראות במהדורת החדשות האלטרנטיבית המצוינת "החדשות מהירקון 70".

התקרית שהייתה לי בגן הוורדים בשבוע הראשון למחאה, קרתה בדיוק בגלל הבלבול הזה. ביום ראשון ה-31.7 הוזמנתי לשיר בעצרת אל מול הכנסת. לאחר השיר (גרסת בלוז ל"מלאו אסמינו בר", עם דגש על "בהמתנו פורה, פורה – רע פה -רע) נתבקשתי להישאר ולהנהיג את שירת התקווה. (היו כמה גבות שמאלניות שהורמו, ממש כמו בטורו של סייד). ציונית שכמוני, הסכמתי, אבל כשהגעתי לשורה בתחילת ההמנון, נפלט לי "נפש יהודי וערבי גם".

על דפיקות הלב שלי למראה ההמון (טוב לא ממש המון, אבל קומץ המונים) המתפרץ כנגדי, אוכל לספר בהזדמנות (הגוף חש במצוקה הרבה לפני שהראש מודה בה) וברוך השם שהגנו עליי בגופם ומילותיהם כמה פעילים חביבים. אחד מראשי המאבק, בהתפרצות זעם רצינית, הטיח בי שהרסתי את המאבק לכולם, מאחר שהעיתונות הימנית (ישראל היום לדוגמא) רק מחפשת הזדמנויות לספינים שכאלה שיהפכו את המחאה ללא-רלוונטית ושמאלנית בלבד. אמנם לא נתנו לי להתנצל באופן פומבי במקום, אבל פרסמתי הודעה בפייסבוק וציינתי שדיברתי בשמי בלבד. לשמחתי, לא היו הדים "ספינאיים" לעניין, והדבר נדחק הצדה (רק בהארץ כתבו על זה שורה קטנה. גם שם הגבתי וסייגתי את דבריי לאמירה אישית). נכון שהמעשה הנמהר שלי לא היה חכם במיוחד (לא מנוסח כראוי – שמן הראוי היה שייאמר "נפש בנאדם") ולא מקצועי במיוחד (בתור זמרת ופרפורמרית עליי להיות מסוגלת לשלוט במה שיוצא לי מהפה כשיש לידו מיקרופון!), אבל היה זה לבי שדיבר. את הדרך הביתה והימים הבאים ביליתי במחשבות על הנושא הזה בדיוק, ועל הגבול בין הומניות לפוליטיות בארצנו הקטנטונת וגו'.

למזלנו, האדיוט שצרח ואיים עליי התבדה – המחאה לא ניזוקה ורק הלכה וצמחה מאז. אבל העובדה שהיו כמה אנשים בקהל שאיבדו את העשתונות למשמע המילה "ערבי", עוד לפני ששרתי אני (מישהו אמר שהמחאה חוצת מגזרים – חרדים וחילונים וערבים) מרמזת שיש באמת עמדות פוליטיות מנוגדות גם בתוך המחאה, ואי אפשר לנכס אותה לשמאל בלבד.

מה עושים אם כך? האם מחכים בסבלנות שתחושת האחווה והשוויון תחלחל אל לבם של שונאי הזרים והערבים? האם להבהיר להם "צדק חברתי מהו" על ידי כפיית הערכים הללו עליהם? (שהרי כפייה אינה פלורליסטית ובכך מנוגדת לערכי שמאל?)

ובכלל, אם הדמוקרטיה היא זו שאנו נלחמים עליה, אולי צריך להודות ש"הם" הרוב? הרי הממשלה הזו נבחרה על ידי רוב! כל אותם "נציגים" המזכירים לנו עריצים פאשיסטיים למיניהם, המשנים לאט את פני המדינה לשדה קרב כלכלי, מלחמתי ופוליטי, בו החזק והמקורב לצלחת שורד, והשאר משרתים אותו, כל אלה נבחרו בשיטה דמוקרטית ומייצגים חלקים נרחבים בעם.

אם נחזור לכנסת רגע, נגלה שלפני שיצאו לפגרה (עוד סטירה בפרצופינו ועל חשבונ, אבל אולי מוטב כך כרגע), גילו חברי הכנסת יצירתיות ואנרגיות יוצאים מגדר הרגיל בהשוואה לפאסיביות הרגילה שלהם. חוק הוודל"ים היה רק ההתחלה. כמו שציין שריד, דווקא קדימה, בשיתוף פעולה כמובן עם ישראל ביתנו, נדמית כמקדמת את הרעיונות השערורייתיים ביותר.

אחרי שקראתי את ההצעה האחרונה הנ"ל, לפיה נהפוך את ישראל למדינה "יהודית ודמוקרטית" ולא "דמוקרטית ויהודית", ומתוך הכרה בחשיבות השפה שאנו מדברים בה על תפישתנו (מאמר מרתק!), וכנראה שגם בעקבות ארוחת השישי אתמול, שבה דיברתי עם כלכלן אמריקאי שענה לשאלתי "מה יהיה" באומרו ש"אם רוצים לדעת מה יהיה – צריכים לקרוא את ספרי ההיסטוריה", הבליח במוחי הרעיון הבא:

הפתרון ההגיוני ביותר לאזורנו הוא – שתי מדינות לשני עמים! ממש כמו בהיסטוריה – נהפוך שוב למדינת ישראל ומדינת יהודה! מדינת יהודה תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית (או לא דמוקרטית, אין חשיבות גדולה לדמוקרטיה כשכולם חושבים אותו דבר) ומדינת ישראל תהיה דמוקרטית ויהודית (או לא יהודית, מכיוון שהיהדות לא עומדת בראש מענייניהם של כולם). ואם כבר יש שתי מדינות, עדיף שתהיה מדינה שלישית – פלסטין (ושהפלסטינים יגדירו אותה איך שבא להם).

בירת ישראל תהיה (ויש שיאמרו שהיא כבר) תל אביב. בירת יהודה תהיה כמובן ירושלים המערבית והחלקים המסופחים הגדולים מכדי להזיז כבר (גילה ורמות). ההתנחלויות הקטנות יותר יפונו ויסופחו לירושלים המזרחית שתהיה בירת פלסטין, והעיר העתיקה תהיה בשליטה בינלאומית. כמובן שתינתן ריבונות על אתרי הקודש לכל ארץ (הר הבית לפלסטין, הכותל ליהודה ופאב "האוגנדה" לישראל). כל המדינות יוכלו לשתף פעולה מבחינה כלכלית וחברתית כמובן (מעין איחוד אירופי בזעיר אנפין) ושלום ישרור על העולם לנצח.

כמובן שבתור ירושלמית אני אהיה בבעיה. אין לי שום כוונה לעבור לתל אביב, מה גם שאני מחבבת את המסורת היהודית (למרות שאיני שומרת עליה במובן האורתודוקסי) ומכירה בחשיבותה של המשכיות יהודית בישראל (אחרת בשביל מה היה כל הסיפור הזה עם הקמת מדינה ליהודים?). האם אאלץ להפוך לתושבת יהודה ולשנות את מנהגיי? מן הסתם המדינה תהיה שומרת שבת, ואני – אויה, כותבת בשבת רשומות בבלוג! או שמא אצטרך לגְלות ממקומי בירושלים חמדתי, ולעבור לגור בתל-הביב המזיעה, שם הזרע נשפך כמים ואוויר אַיִן?! נכון שהיאוש נעשה שם יותר נוח, אבל גם יותר יאוש.

כמו שאפשר להבין, גם התיאוריה הטובה ביותר לוקה במבחן המציאות, והמציאות שלנו כאן מורכבת עד לאין שיעור. אני מקווה שברור לכולם שאני כותבת בהומור בארבע הפסקאות האחרונות, אבל האמת היא שאולי זה באמת הרעיון השפוי היחידי שנותר לנו.

בינתיים, החיים ממשיכים. אלך להתאמן לקראת ההופעה שלנו היום, אותה החלטנו לדחות לשעה 23:00 כדי לאפשר לכולם (ולנו) ללכת להפגין. נתראה היום בגן הסוס ב-21:00 ו/או בחאן ב-23:00.

»

  1. הערה קטנה בנושא שהוא בעיני המרכזי כאן: הזרע בתל-אביב אולי נשפך כמים אבל מים כידוע הם אוצר הטבע היקר ביותר בארצות מדבריות כמו שלנו. לא לזלזל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s