קטגוריה: החיים

על פמיניזם ודמויות נשיות במגילת אסתר

רגיל

בבוקרו של יום אתמול (ראשון, 24.2.2013), נתבקשתי לשוחח בשידור חי בגל"צ בנושא פורים, על פמיניזם במגילת אסתר. השידור היה מאד חי (הלחי שלי עברה לממתינה, המראיינים קטעו אותי בסוף לפני שהספקתי להגיד חצי ממה שרציתי וכו') כך שאחרי לילה לבן של "תיקון פורים" לא יכולתי לגמור את העניין שם, ללא קתרזיס וחשתי צורך להעלות ולגולל את הרעיונות שצצו בי למקרא המגילה. והרי הם לפניכם:

ראשית, ניתן להבחין בבירור בין שתי דמויות פמיניסטיות במגילה – ושתי, פמיניסטית "לוחמנית" ששוברת את הכלים (ומוצאת את מותה) ואסתר, שמשחקת את המשחק יפה (ומצליחה להגיע לעמדת כוח ואפילו להציל את עמה). מסופי הסיפורים של שתי הנשים ניתן לראות איזו טקטיקה מועדפת על כותב(י?) המגילה.

כפי שניתן לשמוע בשירו הנהדר (שגם השתתפתי בו) של "The Branding Iron" (אריה ברנשטיין) שמספר על מערכת היחסים של אחשוורוש ואישתו ושתי בטרמינולוגיה מעולם ההיפ הופ :

"You're my bitch Vashti…"
וגם:
"בואי מותק, מלכה ושתי,
Show some booty and
תתפשטי"

ושתי מתבקשת "לדפוק הופעה" בפני אחשוורוש ואורחיו, ולא מתחשק לה.. היא מסרבת ומשלמת על כך מחיר כבד (לא כתוב במפורש, אבל כנראה שהיא משלמת בחייה).

הנה השיר להנאתכם (קליק ימני ושמרו בשם, או לחצו והוא ייפתח בחלון חדש).

כפי שסיפרתי בשידור, בשבוע שעבר הציב בעל דוכן הפלאפל השכונתי החביב עלינו את בנו בן ה-7 מולנו, והכריח אותו לספר מה הוא למד בבית ספר. הילד הנבוך לא הצליח להיזכר במשניות שלמד, ועמד מגמגם.. שאלתי אותו אם לימדו אותם בבית הספר משהו על פורים. הוא נזכר מיד בסיפור המגילה ואמר בערך כך: "ושתי לא שמרה שבת, אז ה' הצמיח לה קרניים וזנב. היא התביישה שהיא כל כך מכוערת ולא באה כשאחשוורוש ציווה עליה לבוא, אז הוא הרג אותה".
כמובן שלא כדאי להסתמך על עדות אחת של ילד קטן, אבל אם כך בוחרת מערכת החינוך הדתי להתמודד עם עדויות ברורות לרצון ועצמאות נשיים – אבוי לנו.

אחשוורוש לעומת זאת, בוחר להתמודד עם העניין באיפוק בתחילה. הוא נועץ ב"חבר'ה" שלו, ה"מטבחון" הגברי הטיפוסי, שם אחד משריו – ממוכן (המדרשים טוענים שזה המן בעצם) מראה דאגה רצינית לא רק לאחשוורוש ומלכותו אלא להגמוניה הגברית בכלל –  "לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים… כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן" (א, טז-יז). מחשש למפולת שלגים פמיניסטית, שולח אחשוורוש בעצת ממוכן איגרת לכל מדינות המלך "אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ" (א, כב) ומספר שהוא עומד להחליף את ושתי באחרת במטרה ללמד לקח ולהוות דוגמה וכך "וְכָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן–לְמִגָּדוֹל, וְעַד-קָטָן".
עניין הכבוד כמובן עובר במגילה כחוט מקשר ומטמטם את החפֵצים בו (בעיקר המן, אבל גם מרדכי במידה מסוימת, וכמובן אחשוורוש. כלומר – הגברים).
האם רצח ושתי  הוא הרצח המפורש הראשון על חילול כבוד (המשפחה)?

לפני כמה חודשים יצא קליפ חדש של הרכב ההיפ-הופ הפלסטיני דאם, שמארחים את אמל מרקוס בשיר שמספר על רצח על כבוד המשפחה. הקליפ יפהפה ועצוב. הנהו כאן:

נחזור למגילה. אחשוורוש המלך האלכוהוליסט (כל הזמן שותים שם!) נזכר מתוך עננת החמרמורת במשתה של ליל אמש. הוא ממשיך בתכניתו – לגייס את כל בתולות העם להרמון שלו. אחרי הגיוס, הן עוברות מסכת הכנה מפרכת ומופרכת:  "בְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ–כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן:  שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (ב, יב) עד שהן מוכנות ללילה עם המלך, אחריו הן יחזרו להרמון ("בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי") ויישארו שם כל חייהן, מותרות רק למלך ואולי גם לסריסיו שמנהלים את ההרמון.
אגב, מתמיה הביטוי "מקץ היות לה כדת הנשים". האם זה אומר שהבתולות הללו הן בעצם ילדות בנות 13-14 והן מחכות שם עד ש"יבשילו" כלומר – יקבלו מחזור (דת הנשים?!).
מזעזע?! אכן.
אל תוך המציאות הזו מגיעה אסתר (אני לא בטוחה שמרדכי שלח אותה, כתוב "ותילקח" ולא מזכירים את מרדכי בפסוק הזה). אני גם לא בטוחה שמרדכי נשא אותה לאישה כפי שמפרשים בחלק מהמקומות. נכון שנערה ללא אב ואם נחשבת כחצי מתה (אין מי שימכור אותה לבעל) ולכן יש סיכוי שמרדכי לקח עליה אחריות בדמות נישואין, אבל הפועל "אומן" והביטוי "לקח לו לבת" הם תמימים וכדאי להשאיר אותם כך ("וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה, הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ–כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם" ; וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר, וְטוֹבַת מַרְאֶה, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ, לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת." (ב, ז). אגב, זוהי כפילות משונה מעט – הזכרת מות האב והאם פעמיים..)

נמשיך הלאה. אסתר הנערה יפת התואר (בואו ניתן לאחשוורוש קצת קרדיט ונגיד שהיא בת 16) (שזה עדיין לא גיל להילקח בו להרמון ולהיבעל על ידי מלך מבוגר) מגיעה אל ההרמון ומצליחה עם קצת מזל והרבה בושם למצוא חן בעיני המלך. הוא אפילו אוהב אותה! "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי." . (ב, יז) והמלך עושה "תיקון" למעשה האומלל בוושתי, ועורך משתה מפואר "אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר" (היא כמובן מגיעה אליו, שלא כקודמתה), יופי.
כמובן שאסתר כאן עדיין ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה "אֵין אֶסְתֵּר, מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת-עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ, מָרְדֳּכָי; וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ." (ב, כ)
על הדרך, מכניס מרדכי, בעזרת אסתר, את שמו לספר דברי הימים של המלך, בתור מציל המלך מקנוניה של שומרי הסף שלו, וכולם שמחים..

בפרק ג' קורה משהו מעניין –  אנחנו נתקלים שוב באיגרת שבאה ללמד לקח ולהוות דוגמה, איגרת שנשלחת אל "מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו" (ג, יב) ממש כמו בפרק א. האיגרת הפעם היא מזימתו של המן והיא מצווה להרוג את כל היהודים. תגובת הגויים לעניין: "והעיר שושן נבוכה". מה זה אומר? בקונקורדנציה (האהובה!) שלי כתוב, שהשורש ב.ו.ך והמילה נבוך שפירושה "היה אובד עצה או דרך" מופיעים רק 3 פעמים במקרא. כאן במגילת אסתר, בספר יואל "נבוכו עדרי בקר" (א, יח) ובספר שמות "נבוכים הם בארץ" (יד, ג). הדרך בין אובדן הדרך והעצה – משל היינו עדר בקר – להליכה כצאן לטבח קצרה עד מאד..
אבל נחזור לשתי האיגרות של אחשוורוש- האם העם היהודי מושווה כאן לנשים? עַם פאסיבי וחסר ישע (לפי תכונות האופי האופייניות לנשים בפרס בעת ההיא לפי המגילה כמובן), שאם רק יקום על ריבונו יהווה סכנה לסדר הקיים? עַם שעליו להיזהר במחוות מרדניות, אבל עִם קצת רצון ותחבולות יוכל לתפוס את מקומו בחצר המלוכה?
אולי..

בכל אופן, האיגרת מזעזעת את העם היהודי ואת מרדכי כמובן, והוא מצווה על אסתר " לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו–עַל-עַמָּהּ" (ד, ח). אבל כאן, לראשונה בחייה, אסתר מסרבת פקודה! היא מוסרת למרדכי (הדיאלוג ביניהם מתבצע בעזרתם האדיבה של הסריסים), שהחוק בחצר המלוכה אוסר על אנשים (ונשים בוודאי) לפנות אל המלך, אלא אם ביקש לדבר איתם או פנה אליהם קודם, ואיתה לא ביקש לדבר כבר 30 יום! מרדכי שולח שוב את אחד הסריסים עם מסר בזו הלשון: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים   יד  כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" או במילים אחרות – "מה את תופסת לי תחת עכשיו שאת מלכה? מה את משחקת אותה מורמת מעם?! את יהודייה גם אם את גרה בארמון, ואם לא תעשי עכשיו מעשה, אף אחד אחר לא יוכל להציל אותנו, והלך עלינו! ואולי זו הסיבה שאת שם בכלל?!?" (רמז מעניין להשגחה פרטית ולקיומו של האל במגילה?!)

אריה ברנשטיין (הראפר המדליק ששר על ושתי), שהוא גם מורה לתורה בצוות הישיבה השוויונית "הדר" בניו יורק, מפרש את הפסוק אחרת. דורש אריה:
מרדכי שלח את אסתר בניגוד לרצונה לחצר המלך, היא לא "הגיעה" לשם סתם כך. עכשיו הוא דורש ממנה לסכן את חייה שוב. זה בדיוק מה שקורה כל הזמן לנשים מוכות: "תעידי בבית משפט! זכותך!" והיא כמובן קפואה לגמרי, והמערכת שסיכנה אותה והשתיקה אותה מלכתחילה לא מכירה בזה. וכך לכל אורך פרק ה' ו-ו', שומעים את הפחד האדיר שבאסתר, כשהיא מנסה לפתוח את הפה בכל זאת ולדבר אל אחשוורוש.

יפה דרשת אריה!

והנה הגענו לנקודת המפנה  של אסתר במגילה. בניגוד להרבה אנשים ונשים מוכות, אסתר מצליחה להתגבר ולהשתנות והיא הופכת מנערה פאסיבית ושתקנית לאישה פועלת ובעלת שכל ורצון משלה. היא מוסרת למרדכי שיש לה תכנית, וזו תכנית מעניינת ומלאת אמונה באלוהים ואדם. עליו לכנס את כל היהודים בשושן שיצומו עליה, והיא ונערותיה יצומו אף הן שלושה ימים, ואז תלך אל המלך "אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת" (כלומר לא לפי החוק) במשימת ההתאבדות שלה – "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". הצום, מעשה של חרטה ותפילה לא רק פונה אל האל, אלא גם מאחד את העם (ותודה לאבא שלי יואל שהסב את תשומת לבי לעניין!). אסתר פועלת גם במישור המדיני – ההליכה אל המלך, וגם במישור החברתי – פנייה אל העם ואיחודו. מלכה אמיתית! וכמו מלכה אמיתית, נתיניה (לראשונה!) מצייתים: " וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר".

מכאן והלאה העלילה ידועה ומזכירה מחזה שייקספירי – שנתו של המלך נודדת, הוא קורא בספר דברי הימים שמרדכי גבר-גבר, הוא מחליט לצ'פר אותו ובמהלך קלאסי של קומדיה של טעויות שואל את המן איך ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, ובסוף מטיל עליו לעשות את כל אלה למרדכי. המן המושפל עושה עם מרדכי ס"ד (סיבוב דאווין) בכל רחבי העיר, סוס וכתר מלכות אנד אול דאט ג'אז.. בינתיים אסתר עורכת משתה משל עצמה (מלכה או לא מלכה?) עד שמארג התכנית שלה כולו מגיע כמעט לשלמות והיא מפנה אצבע מאשימה כלפי המן, שזמם להרוג את עמה. כדי להשלים את המזימה, המלך הנסער יוצא לשאוף אוויר וכשהוא חוזר הוא מוצא את המן על אסתר במיטתה (המן פשוט במקרה נפל) (?!) ושולח אותו להיתלות על עץ.
העיר שושן כבר לא נבוכה, היא שמחה וצוהלת.. והיהודים מתחילים במסע טבח ונקמה שלא היה מבייש סרט של טרנטינו. עד כדי כך ש- "וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל-עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים–כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם." מקסים. למעשה, יום הטיהורים הזה לא היה מספיק, ואסתר מבקשת מהמלך עוד יום שבו יוכלו היהודים לעשות ככל העולה על רוחם. וכך קורה ש"שְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם", והמשך הפסוק מוכיח שכמו תמיד, אנחנו הצבא המוסרי בעולם: " וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף ; וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם" (י, טז).

איזה יופי!

כאן תמה המגילה, במצווה לחגוג את ה"ונהפוך הוא" הגדול שחל לעם היהודי.
אני הבנתי שה"ונהפוך הוא" האמיתי היה בעצם הפיכתה של אסתר לאישה עצמאית, פועלת ואמיצה, שהצליחה להשתחרר מהטראומה של מכירתה כשפחת מין למלך בעודה נערה והשכילה לנצל את המזל והמעמד שנקרו בדרכה על מנת להשפיע טוב על העולם. כן ירבו! (חוץ מהסוף כמובן, אבל זה נושא לרשומה אחרת).

המערכת מתעדכנת נא להמתין בסבלנות

רגיל

עם כל הלימודים, והשינויים, והרדיו, הופעות רבות לבד, הופעות רבות עם אלון אהובי על האקורדיאון (הקלטות של פרויקט שירי בירובידג'אן יבואו בקרוב. מבטיחה!) לא מצאתי זמן לעדכן כאן כמעט בכלל, מלבד מדי פעם לספר בצד משמאל על ההופעות (וגם זה לא תמיד).

אני ממש מצטערת!

אני חושבת על עדכון הממשק כדי שיהיה יותר נוח לעדכן אותו. בינתיים, אתם מזומנים לעקוב אחריי באינסטגרם – ההתמכרות החדשה שלי המשלבת בין עברי כצלמת לעברי הפחות רחוק כמכורה לרשתות חברתיות ולהווה שלי כבעלת סמארטפון (מזל טוב) שם המשתמש שלי הוא SHZEC (כמו ביוטיוב).

מציאות מקבילה ושמה אינדינגב

גלריה

ח.ד.ש

רגיל

עיצוב חדש, שנה חדשה, חודש חדש, חידוש חדש והפעם- תרגום לאיימי ויינהאוס, שכבר לא תתחדש השנה.
כמו כן, התארחתי בתכנית הג'ז המדליקה של נתן ברנד "יסמין" (יעני ג'זמין) ברדיו "תדר" בשבוע שעבר, והרי היא לפניכם..

 

היה ממש כיף וכאוטי (במיוחד בהתחלה). הבאתי מוזיקה משלי ושירים שאהובים עליי, והייתה גם מוזיקה משלו, וקראנו שירה באולפן והיה באמת מעולה ומופרע וגדוש כל טוב כמו שלא שמעתי מעולם. מומלץ!

והחדשות הטובות במיוחד הן:
1. אנחנו מתעתדים להיכנס לאולפן החודש ולהקליט אי.פי! בעברית!!
עוד לא מאוחר לעזור לנו להפוך את האי.פי לאלבום באורך מלא!

2. אנחנו מופיעים באינדינגב! הידד!! כפול ומכופל!!

 
אז.. שיהיה טוב! ושנה טובה כמובן.. ושלא נמות בגיל צעיר כמו הפרובלמטית כאן…

לילה כיום יאיר

רגיל

http://www.hahem.co.il

קראתי הרבה הרבה רשומות באתר של יוסי גורביץ' אתמול בלילה. כדאי לכם גם.

חוצמזה, נתפלל, ונתראה בצעדת המיליון

נ.ב. תודה ענקית על האהבה והחיבוקים שאתם מרעיפים עליי בסוף הופעות. ההופעה בשישי הייתה נהדרת וזה היה בעיקר בגלל האווירה המופלאה שיצרתם אתם. בימים כאלה של ניסיון לתכנן (שוב..) ולארגן ולראות איך לעזאזל ממשיכים הלאה עם הדיסק הזה וההופעות (רעיונות יתקבלו למייל בברכה) וכל הדברים שדורשים את המשוואה עתיקת היומין זמן ו/או כסף (ואין לי כרגע אף אחד מהם) – הייאוש זוחל ומתדפק בדלת, ורגעי הנחמה הספורים האלה הם שומרי הסף שלי.

רגיל

"יהיה תג מחיר לפעולה", אמר שר הביטחון אהוד ברק.

כבר מזה זמן מה
שאנחנו איננו

איננו בני אדם.

איננו ציונים
איננו יהודים – לאו דווקא
או אולי רק יהודים ולאו דווקא בני אדם

איננו אחראים
איננו אנשים
אנחנו תג קטן – ריבוע על גבי מסך.

אמנם ריבוע מקושר לעוד ריבועים
(ויחד רשת,
רשת חברתית)
אבל רק תג קטן.

וגם עכשיו – אין מחיר.
(ומי ישלם את המחיר?
שם,
אין בני אדם)

אין מחיר.
יש תג מחיר.

ומה כתוב על התג?
מי יתייג את התג?

לא אנחנו
אנחנו איננו.
אולי תכף נשוב.

תחי המהפכה – מדריך קריאה מלונקק לקורא המבולבל

רגיל

כמה מילים, קישורים ורעיונות על המהפכה.

ראשית – אם אתם תוהים על מה כולם צועקים, או מחזיקים בדעה שהמחאה שמאלנית בלבד ולא נוגעת לכם – קראו כאן, וכאן. המחאה הזו, לא רק שאינה אנטי ציונית, אלא מבוססת על ערכי הציונות – אותם ערכים שגורמים לי להיות ציונית גאה, במובן המקורי של המילה.

הבעיה היא שבזמן שאנחנו יושבים ומשחקים אותה צ'ה גווארה בזעיר אנפין, הממשלה שלנו מעבירה בשקט, ביעילות שלא נראתה כדוגמתה וברשעות צינית של ממש, חוקים שונים ומשונים. אולי הם מאויימים (הם מ-פ-ח-ד-י-ם) וכולי תקווה שאלה פרפורי גסיסה של ממשלה שהורכבה בחוסר הוגנות וחוסר היגיון (עד היום לא ברור לי איך זה שלבני ניצחה וביבי ראש ממשלה). כולי תקווה שפרפורי הפחד האלה מהמחאה לא יובילו למלחמה – הדרך הישראלית הקלאסית להשקיט את העם. כתבתי על זה גם בפייסבוק.

אבל יש סיבה להאמין שהמחאה תשרוד, ויש לה אפילו פתרונות שנמצאים לנו מתחת לאף. יוסי שריד מוחה בשיטתיות נגד פעולות הממשלה באופן כללי ומעניין לראות אותו משתמש בבמה שניתנה לו כדי לנגח את ראשי קדימה . במאמר נוסף שלו, מדבר שריד בשבחה של מר"צ, ומזכיר שהטענות הכלכליות חברתיות הנוכחיות, נולדו והתפתחו בשמאל. רשומה מעניינת בנושא כתב גם דניאל עוז בבלוגו, אני הגבתי גם שם, ודווקא בשבחה של מתינות שמאלנית – עמדה שאני מאמינה בה רק באופן חלקי (רבות הסתירות בנפשו של אדם, ובארצו על אחת כמה וכמה).

הדיכוטומיה המוזרה בין מחאה חברתית למחאה פוליטית, יכלה להיוולד רק במדינה מורכבת כשלנו. שפע כזה של אי-צדק בתחומים כה מגוונים זה באמת הישג יוצא דופן, והשפע מבלבל את המושגים הפשוטים שלמדנו מהסתכלות החוצה או "החו"לה". במדינות מערביות אחרות, שכבר עברו את הפאזה המלחמתית שלהן, שמאל וימין הם בעיקר מונחים חברתיים כלכליים. בישראל אלה מונחים פוליטיים-מלחמתיים. אתה יכול לשנוא ערבים באופן גורף (=ימין ישראלי פוליטי) ועדיין לתמוך במדיניות רווחה (=שמאל כלכלי) – אבל כנראה שלעניי עירך בלבד. כמובן שהעובדה שעניי עירך (בירושלים לפחות) הם ערבים ויהודים כאחד, לא תפריע לך במקרה הזה לשנוא את הערבים או לתהות על פירושו של המושג. אני משערת שיש גם המקרה ההפוך של איל הון שאוכל עובדי קבל"ן לארוחת בוקר, (=ימין כלכלי) שעדיין מאמין שגם הפלסטינים זכאים למדינה (=שמאל פוליטי). אכן מסובך.

הבלבול הזה מהווה מעין שכבה מוזרה הנחה על המאבק מכל צדדיו. בעוד שקל לכל שמאלן לראות שההתנחלויות הן אבן הנגף הראשית במדיניות הכלכלית של ישראל, לימנים קשה לקבל את זה, ובכלל, העובדה שמדינת רווחה היא רעיון שמאלני במהותו אינה ברורה להם. הייתה זו אותה שכבה מוחלשת ונחשלת באוכלוסייה שהצביעה בדבקות לביבי פעם אחר פעם, מבלי להבין שהם יורים לעצמם בגלגלי המונית.

אני חייבת לציין שבאמת לא ברור לי איך כדאי לנהל את המאבק בדרך הטובה ביותר, מהבחינה הזו. אולי הקמת מפלגה? האוכלוסייה הערבית בארץ גם היא מבולבלת כפי שאפשר לקרוא אצל חביבי סייד קשוע, ולראות במהדורת החדשות האלטרנטיבית המצוינת "החדשות מהירקון 70".

התקרית שהייתה לי בגן הוורדים בשבוע הראשון למחאה, קרתה בדיוק בגלל הבלבול הזה. ביום ראשון ה-31.7 הוזמנתי לשיר בעצרת אל מול הכנסת. לאחר השיר (גרסת בלוז ל"מלאו אסמינו בר", עם דגש על "בהמתנו פורה, פורה – רע פה -רע) נתבקשתי להישאר ולהנהיג את שירת התקווה. (היו כמה גבות שמאלניות שהורמו, ממש כמו בטורו של סייד). ציונית שכמוני, הסכמתי, אבל כשהגעתי לשורה בתחילת ההמנון, נפלט לי "נפש יהודי וערבי גם".

על דפיקות הלב שלי למראה ההמון (טוב לא ממש המון, אבל קומץ המונים) המתפרץ כנגדי, אוכל לספר בהזדמנות (הגוף חש במצוקה הרבה לפני שהראש מודה בה) וברוך השם שהגנו עליי בגופם ומילותיהם כמה פעילים חביבים. אחד מראשי המאבק, בהתפרצות זעם רצינית, הטיח בי שהרסתי את המאבק לכולם, מאחר שהעיתונות הימנית (ישראל היום לדוגמא) רק מחפשת הזדמנויות לספינים שכאלה שיהפכו את המחאה ללא-רלוונטית ושמאלנית בלבד. אמנם לא נתנו לי להתנצל באופן פומבי במקום, אבל פרסמתי הודעה בפייסבוק וציינתי שדיברתי בשמי בלבד. לשמחתי, לא היו הדים "ספינאיים" לעניין, והדבר נדחק הצדה (רק בהארץ כתבו על זה שורה קטנה. גם שם הגבתי וסייגתי את דבריי לאמירה אישית). נכון שהמעשה הנמהר שלי לא היה חכם במיוחד (לא מנוסח כראוי – שמן הראוי היה שייאמר "נפש בנאדם") ולא מקצועי במיוחד (בתור זמרת ופרפורמרית עליי להיות מסוגלת לשלוט במה שיוצא לי מהפה כשיש לידו מיקרופון!), אבל היה זה לבי שדיבר. את הדרך הביתה והימים הבאים ביליתי במחשבות על הנושא הזה בדיוק, ועל הגבול בין הומניות לפוליטיות בארצנו הקטנטונת וגו'.

למזלנו, האדיוט שצרח ואיים עליי התבדה – המחאה לא ניזוקה ורק הלכה וצמחה מאז. אבל העובדה שהיו כמה אנשים בקהל שאיבדו את העשתונות למשמע המילה "ערבי", עוד לפני ששרתי אני (מישהו אמר שהמחאה חוצת מגזרים – חרדים וחילונים וערבים) מרמזת שיש באמת עמדות פוליטיות מנוגדות גם בתוך המחאה, ואי אפשר לנכס אותה לשמאל בלבד.

מה עושים אם כך? האם מחכים בסבלנות שתחושת האחווה והשוויון תחלחל אל לבם של שונאי הזרים והערבים? האם להבהיר להם "צדק חברתי מהו" על ידי כפיית הערכים הללו עליהם? (שהרי כפייה אינה פלורליסטית ובכך מנוגדת לערכי שמאל?)

ובכלל, אם הדמוקרטיה היא זו שאנו נלחמים עליה, אולי צריך להודות ש"הם" הרוב? הרי הממשלה הזו נבחרה על ידי רוב! כל אותם "נציגים" המזכירים לנו עריצים פאשיסטיים למיניהם, המשנים לאט את פני המדינה לשדה קרב כלכלי, מלחמתי ופוליטי, בו החזק והמקורב לצלחת שורד, והשאר משרתים אותו, כל אלה נבחרו בשיטה דמוקרטית ומייצגים חלקים נרחבים בעם.

אם נחזור לכנסת רגע, נגלה שלפני שיצאו לפגרה (עוד סטירה בפרצופינו ועל חשבונ, אבל אולי מוטב כך כרגע), גילו חברי הכנסת יצירתיות ואנרגיות יוצאים מגדר הרגיל בהשוואה לפאסיביות הרגילה שלהם. חוק הוודל"ים היה רק ההתחלה. כמו שציין שריד, דווקא קדימה, בשיתוף פעולה כמובן עם ישראל ביתנו, נדמית כמקדמת את הרעיונות השערורייתיים ביותר.

אחרי שקראתי את ההצעה האחרונה הנ"ל, לפיה נהפוך את ישראל למדינה "יהודית ודמוקרטית" ולא "דמוקרטית ויהודית", ומתוך הכרה בחשיבות השפה שאנו מדברים בה על תפישתנו (מאמר מרתק!), וכנראה שגם בעקבות ארוחת השישי אתמול, שבה דיברתי עם כלכלן אמריקאי שענה לשאלתי "מה יהיה" באומרו ש"אם רוצים לדעת מה יהיה – צריכים לקרוא את ספרי ההיסטוריה", הבליח במוחי הרעיון הבא:

הפתרון ההגיוני ביותר לאזורנו הוא – שתי מדינות לשני עמים! ממש כמו בהיסטוריה – נהפוך שוב למדינת ישראל ומדינת יהודה! מדינת יהודה תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית (או לא דמוקרטית, אין חשיבות גדולה לדמוקרטיה כשכולם חושבים אותו דבר) ומדינת ישראל תהיה דמוקרטית ויהודית (או לא יהודית, מכיוון שהיהדות לא עומדת בראש מענייניהם של כולם). ואם כבר יש שתי מדינות, עדיף שתהיה מדינה שלישית – פלסטין (ושהפלסטינים יגדירו אותה איך שבא להם).

בירת ישראל תהיה (ויש שיאמרו שהיא כבר) תל אביב. בירת יהודה תהיה כמובן ירושלים המערבית והחלקים המסופחים הגדולים מכדי להזיז כבר (גילה ורמות). ההתנחלויות הקטנות יותר יפונו ויסופחו לירושלים המזרחית שתהיה בירת פלסטין, והעיר העתיקה תהיה בשליטה בינלאומית. כמובן שתינתן ריבונות על אתרי הקודש לכל ארץ (הר הבית לפלסטין, הכותל ליהודה ופאב "האוגנדה" לישראל). כל המדינות יוכלו לשתף פעולה מבחינה כלכלית וחברתית כמובן (מעין איחוד אירופי בזעיר אנפין) ושלום ישרור על העולם לנצח.

כמובן שבתור ירושלמית אני אהיה בבעיה. אין לי שום כוונה לעבור לתל אביב, מה גם שאני מחבבת את המסורת היהודית (למרות שאיני שומרת עליה במובן האורתודוקסי) ומכירה בחשיבותה של המשכיות יהודית בישראל (אחרת בשביל מה היה כל הסיפור הזה עם הקמת מדינה ליהודים?). האם אאלץ להפוך לתושבת יהודה ולשנות את מנהגיי? מן הסתם המדינה תהיה שומרת שבת, ואני – אויה, כותבת בשבת רשומות בבלוג! או שמא אצטרך לגְלות ממקומי בירושלים חמדתי, ולעבור לגור בתל-הביב המזיעה, שם הזרע נשפך כמים ואוויר אַיִן?! נכון שהיאוש נעשה שם יותר נוח, אבל גם יותר יאוש.

כמו שאפשר להבין, גם התיאוריה הטובה ביותר לוקה במבחן המציאות, והמציאות שלנו כאן מורכבת עד לאין שיעור. אני מקווה שברור לכולם שאני כותבת בהומור בארבע הפסקאות האחרונות, אבל האמת היא שאולי זה באמת הרעיון השפוי היחידי שנותר לנו.

בינתיים, החיים ממשיכים. אלך להתאמן לקראת ההופעה שלנו היום, אותה החלטנו לדחות לשעה 23:00 כדי לאפשר לכולם (ולנו) ללכת להפגין. נתראה היום בגן הסוס ב-21:00 ו/או בחאן ב-23:00.