תחי המהפכה – מדריך קריאה מלונקק לקורא המבולבל

רגיל

כמה מילים, קישורים ורעיונות על המהפכה.

ראשית – אם אתם תוהים על מה כולם צועקים, או מחזיקים בדעה שהמחאה שמאלנית בלבד ולא נוגעת לכם – קראו כאן, וכאן. המחאה הזו, לא רק שאינה אנטי ציונית, אלא מבוססת על ערכי הציונות – אותם ערכים שגורמים לי להיות ציונית גאה, במובן המקורי של המילה.

הבעיה היא שבזמן שאנחנו יושבים ומשחקים אותה צ'ה גווארה בזעיר אנפין, הממשלה שלנו מעבירה בשקט, ביעילות שלא נראתה כדוגמתה וברשעות צינית של ממש, חוקים שונים ומשונים. אולי הם מאויימים (הם מ-פ-ח-ד-י-ם) וכולי תקווה שאלה פרפורי גסיסה של ממשלה שהורכבה בחוסר הוגנות וחוסר היגיון (עד היום לא ברור לי איך זה שלבני ניצחה וביבי ראש ממשלה). כולי תקווה שפרפורי הפחד האלה מהמחאה לא יובילו למלחמה – הדרך הישראלית הקלאסית להשקיט את העם. כתבתי על זה גם בפייסבוק.

אבל יש סיבה להאמין שהמחאה תשרוד, ויש לה אפילו פתרונות שנמצאים לנו מתחת לאף. יוסי שריד מוחה בשיטתיות נגד פעולות הממשלה באופן כללי ומעניין לראות אותו משתמש בבמה שניתנה לו כדי לנגח את ראשי קדימה . במאמר נוסף שלו, מדבר שריד בשבחה של מר"צ, ומזכיר שהטענות הכלכליות חברתיות הנוכחיות, נולדו והתפתחו בשמאל. רשומה מעניינת בנושא כתב גם דניאל עוז בבלוגו, אני הגבתי גם שם, ודווקא בשבחה של מתינות שמאלנית – עמדה שאני מאמינה בה רק באופן חלקי (רבות הסתירות בנפשו של אדם, ובארצו על אחת כמה וכמה).

הדיכוטומיה המוזרה בין מחאה חברתית למחאה פוליטית, יכלה להיוולד רק במדינה מורכבת כשלנו. שפע כזה של אי-צדק בתחומים כה מגוונים זה באמת הישג יוצא דופן, והשפע מבלבל את המושגים הפשוטים שלמדנו מהסתכלות החוצה או "החו"לה". במדינות מערביות אחרות, שכבר עברו את הפאזה המלחמתית שלהן, שמאל וימין הם בעיקר מונחים חברתיים כלכליים. בישראל אלה מונחים פוליטיים-מלחמתיים. אתה יכול לשנוא ערבים באופן גורף (=ימין ישראלי פוליטי) ועדיין לתמוך במדיניות רווחה (=שמאל כלכלי) – אבל כנראה שלעניי עירך בלבד. כמובן שהעובדה שעניי עירך (בירושלים לפחות) הם ערבים ויהודים כאחד, לא תפריע לך במקרה הזה לשנוא את הערבים או לתהות על פירושו של המושג. אני משערת שיש גם המקרה ההפוך של איל הון שאוכל עובדי קבל"ן לארוחת בוקר, (=ימין כלכלי) שעדיין מאמין שגם הפלסטינים זכאים למדינה (=שמאל פוליטי). אכן מסובך.

הבלבול הזה מהווה מעין שכבה מוזרה הנחה על המאבק מכל צדדיו. בעוד שקל לכל שמאלן לראות שההתנחלויות הן אבן הנגף הראשית במדיניות הכלכלית של ישראל, לימנים קשה לקבל את זה, ובכלל, העובדה שמדינת רווחה היא רעיון שמאלני במהותו אינה ברורה להם. הייתה זו אותה שכבה מוחלשת ונחשלת באוכלוסייה שהצביעה בדבקות לביבי פעם אחר פעם, מבלי להבין שהם יורים לעצמם בגלגלי המונית.

אני חייבת לציין שבאמת לא ברור לי איך כדאי לנהל את המאבק בדרך הטובה ביותר, מהבחינה הזו. אולי הקמת מפלגה? האוכלוסייה הערבית בארץ גם היא מבולבלת כפי שאפשר לקרוא אצל חביבי סייד קשוע, ולראות במהדורת החדשות האלטרנטיבית המצוינת "החדשות מהירקון 70".

התקרית שהייתה לי בגן הוורדים בשבוע הראשון למחאה, קרתה בדיוק בגלל הבלבול הזה. ביום ראשון ה-31.7 הוזמנתי לשיר בעצרת אל מול הכנסת. לאחר השיר (גרסת בלוז ל"מלאו אסמינו בר", עם דגש על "בהמתנו פורה, פורה – רע פה -רע) נתבקשתי להישאר ולהנהיג את שירת התקווה. (היו כמה גבות שמאלניות שהורמו, ממש כמו בטורו של סייד). ציונית שכמוני, הסכמתי, אבל כשהגעתי לשורה בתחילת ההמנון, נפלט לי "נפש יהודי וערבי גם".

על דפיקות הלב שלי למראה ההמון (טוב לא ממש המון, אבל קומץ המונים) המתפרץ כנגדי, אוכל לספר בהזדמנות (הגוף חש במצוקה הרבה לפני שהראש מודה בה) וברוך השם שהגנו עליי בגופם ומילותיהם כמה פעילים חביבים. אחד מראשי המאבק, בהתפרצות זעם רצינית, הטיח בי שהרסתי את המאבק לכולם, מאחר שהעיתונות הימנית (ישראל היום לדוגמא) רק מחפשת הזדמנויות לספינים שכאלה שיהפכו את המחאה ללא-רלוונטית ושמאלנית בלבד. אמנם לא נתנו לי להתנצל באופן פומבי במקום, אבל פרסמתי הודעה בפייסבוק וציינתי שדיברתי בשמי בלבד. לשמחתי, לא היו הדים "ספינאיים" לעניין, והדבר נדחק הצדה (רק בהארץ כתבו על זה שורה קטנה. גם שם הגבתי וסייגתי את דבריי לאמירה אישית). נכון שהמעשה הנמהר שלי לא היה חכם במיוחד (לא מנוסח כראוי – שמן הראוי היה שייאמר "נפש בנאדם") ולא מקצועי במיוחד (בתור זמרת ופרפורמרית עליי להיות מסוגלת לשלוט במה שיוצא לי מהפה כשיש לידו מיקרופון!), אבל היה זה לבי שדיבר. את הדרך הביתה והימים הבאים ביליתי במחשבות על הנושא הזה בדיוק, ועל הגבול בין הומניות לפוליטיות בארצנו הקטנטונת וגו'.

למזלנו, האדיוט שצרח ואיים עליי התבדה – המחאה לא ניזוקה ורק הלכה וצמחה מאז. אבל העובדה שהיו כמה אנשים בקהל שאיבדו את העשתונות למשמע המילה "ערבי", עוד לפני ששרתי אני (מישהו אמר שהמחאה חוצת מגזרים – חרדים וחילונים וערבים) מרמזת שיש באמת עמדות פוליטיות מנוגדות גם בתוך המחאה, ואי אפשר לנכס אותה לשמאל בלבד.

מה עושים אם כך? האם מחכים בסבלנות שתחושת האחווה והשוויון תחלחל אל לבם של שונאי הזרים והערבים? האם להבהיר להם "צדק חברתי מהו" על ידי כפיית הערכים הללו עליהם? (שהרי כפייה אינה פלורליסטית ובכך מנוגדת לערכי שמאל?)

ובכלל, אם הדמוקרטיה היא זו שאנו נלחמים עליה, אולי צריך להודות ש"הם" הרוב? הרי הממשלה הזו נבחרה על ידי רוב! כל אותם "נציגים" המזכירים לנו עריצים פאשיסטיים למיניהם, המשנים לאט את פני המדינה לשדה קרב כלכלי, מלחמתי ופוליטי, בו החזק והמקורב לצלחת שורד, והשאר משרתים אותו, כל אלה נבחרו בשיטה דמוקרטית ומייצגים חלקים נרחבים בעם.

אם נחזור לכנסת רגע, נגלה שלפני שיצאו לפגרה (עוד סטירה בפרצופינו ועל חשבונ, אבל אולי מוטב כך כרגע), גילו חברי הכנסת יצירתיות ואנרגיות יוצאים מגדר הרגיל בהשוואה לפאסיביות הרגילה שלהם. חוק הוודל"ים היה רק ההתחלה. כמו שציין שריד, דווקא קדימה, בשיתוף פעולה כמובן עם ישראל ביתנו, נדמית כמקדמת את הרעיונות השערורייתיים ביותר.

אחרי שקראתי את ההצעה האחרונה הנ"ל, לפיה נהפוך את ישראל למדינה "יהודית ודמוקרטית" ולא "דמוקרטית ויהודית", ומתוך הכרה בחשיבות השפה שאנו מדברים בה על תפישתנו (מאמר מרתק!), וכנראה שגם בעקבות ארוחת השישי אתמול, שבה דיברתי עם כלכלן אמריקאי שענה לשאלתי "מה יהיה" באומרו ש"אם רוצים לדעת מה יהיה – צריכים לקרוא את ספרי ההיסטוריה", הבליח במוחי הרעיון הבא:

הפתרון ההגיוני ביותר לאזורנו הוא – שתי מדינות לשני עמים! ממש כמו בהיסטוריה – נהפוך שוב למדינת ישראל ומדינת יהודה! מדינת יהודה תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית (או לא דמוקרטית, אין חשיבות גדולה לדמוקרטיה כשכולם חושבים אותו דבר) ומדינת ישראל תהיה דמוקרטית ויהודית (או לא יהודית, מכיוון שהיהדות לא עומדת בראש מענייניהם של כולם). ואם כבר יש שתי מדינות, עדיף שתהיה מדינה שלישית – פלסטין (ושהפלסטינים יגדירו אותה איך שבא להם).

בירת ישראל תהיה (ויש שיאמרו שהיא כבר) תל אביב. בירת יהודה תהיה כמובן ירושלים המערבית והחלקים המסופחים הגדולים מכדי להזיז כבר (גילה ורמות). ההתנחלויות הקטנות יותר יפונו ויסופחו לירושלים המזרחית שתהיה בירת פלסטין, והעיר העתיקה תהיה בשליטה בינלאומית. כמובן שתינתן ריבונות על אתרי הקודש לכל ארץ (הר הבית לפלסטין, הכותל ליהודה ופאב "האוגנדה" לישראל). כל המדינות יוכלו לשתף פעולה מבחינה כלכלית וחברתית כמובן (מעין איחוד אירופי בזעיר אנפין) ושלום ישרור על העולם לנצח.

כמובן שבתור ירושלמית אני אהיה בבעיה. אין לי שום כוונה לעבור לתל אביב, מה גם שאני מחבבת את המסורת היהודית (למרות שאיני שומרת עליה במובן האורתודוקסי) ומכירה בחשיבותה של המשכיות יהודית בישראל (אחרת בשביל מה היה כל הסיפור הזה עם הקמת מדינה ליהודים?). האם אאלץ להפוך לתושבת יהודה ולשנות את מנהגיי? מן הסתם המדינה תהיה שומרת שבת, ואני – אויה, כותבת בשבת רשומות בבלוג! או שמא אצטרך לגְלות ממקומי בירושלים חמדתי, ולעבור לגור בתל-הביב המזיעה, שם הזרע נשפך כמים ואוויר אַיִן?! נכון שהיאוש נעשה שם יותר נוח, אבל גם יותר יאוש.

כמו שאפשר להבין, גם התיאוריה הטובה ביותר לוקה במבחן המציאות, והמציאות שלנו כאן מורכבת עד לאין שיעור. אני מקווה שברור לכולם שאני כותבת בהומור בארבע הפסקאות האחרונות, אבל האמת היא שאולי זה באמת הרעיון השפוי היחידי שנותר לנו.

בינתיים, החיים ממשיכים. אלך להתאמן לקראת ההופעה שלנו היום, אותה החלטנו לדחות לשעה 23:00 כדי לאפשר לכולם (ולנו) ללכת להפגין. נתראה היום בגן הסוס ב-21:00 ו/או בחאן ב-23:00.

won't you help to sing these songs of freedom

רגיל

חלק ראשון -שלישי 06.07.11

כשחבריי מ"מען" קוראים אני מתייצבת.

היום  באתי לנגן כמה שירים ולהפגין תמיכה בשביתת פועלי המחצבה "סלעית" ליד מישור אדומים (איזור התעשייה של ההתנחלות הוותיקה מעלה אדומים).

על השביתה והצדק שבה ניתן לקרוא ברשומה מאירת עיניים מאת גל כץ בבלוג "ארץ האמורי", שגם מדבר בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש (ואני מסכימה איתו מאד) וברשומה מקיפה הכוללת רקע ומידע נוסף על פעילות מען של אלי אושרוב.

הגעתי לאוהל המחאה הצנוע בצהריי היום. החום המדברי מכה, שותים קפה, מדברים. שרתי שני שירים, עוד חלקי שירים בערבית משובשת..
מהר מאד עלתה השאלה – מה ללחם שלהם ולשעשועי המוזיקה שלי?
האם מוזיקה אינה מותרות?

דיברנו על העניין אני ואבו מחמוד – "ראש הממשלה שלהם" לטענתם, גבר מקסים בשנות החמישים לחייו (להערכתי) דובר אנגלית שוטפת וסוג של קהלת.
אבו מחמוד מספר לי על הימים הטובים, כשהיה צעיר ולא הייתה לו משפחה. אז הסתובב בעולם, גר בכווית, שט ביאכטה..
עכשיו כשהוא זקן, הוא אומר, צריך רק לעבוד. ומי שעובד, אין לו זמן למוזיקה. קמים בבוקר, עובדים, חוזרים הביתה, מנסים לנוח קצת. זהו.
אני טוענת שבכל זאת כולם שרים או מזמזמים כמעט תמיד, גם כשעובדים. אבו מחמוד מסכים חלקית. בכל אופן, הוא מחייך, עכשיו כששובתים – מוזיקה זה נחמד להעביר את הזמן.
אווירת "הכל הבל" הבוקעת מדבריו של אבו מחמוד מייאשת. אני מתעמתת שוב עם התחושה שהתום ההיפי-מעט המאפיין את תחושותיי לגבי מוזיקה וחשיבותה לכלל האנושות מגיע עמוק מתוך מעמד הביניים הנוח שהתמזל מזלי להיוולד לתוכו. אני לא מסכימה לוותר על עמדותיי לגמרי וטוענת שוב שלכל אחד יש שיר בלב. אנחנו מדברים על מסיבות, הופעות והחיים מלאי הפנאי שיש לאנשים (אחרים). אותם חיים שכולנו (כל מי שקורא את המילים הללו בוודאי) לוקחים כמובן מאליו.
כנראה שזו המוזיקאית שבי, אבל לדעתי החיים ללא מוזיקה אינם חיים.
אבו מחמוד אומר משהו דומה- "החיים האלה" הוא אומר "הם לא חיים".

בינתיים מצטרף חליל לדיון ואנחנו עוברים לעברית, ומגיעים מהר מאד לאי-יכולת להתפרנס ממוזיקה. אני מתוודה על המקצועות שלי (מורה לעברית וגם ליוגה) ומתגבש רעיון ליצירת תכנית לימודים קצרה ואפקטיבית ללימודי עברית של ילדי הסביבה במהלך השביתה. נראה לאן זה יתפתח.. ילדי הסביבה הבדווים מתרוצצים חופשי בחופש הגדול, ואולי כדאי שיתחילו ללמוד עברית. האנטי הגדול לישראל ותרבותה (שעוד יוריד אותנו ביגון שאולה אני חוששת) מכתיב להם ערבית ואנגלית בלבד בבתי ספר. אחר כך בגיל 18 הם יגיעו אליי למוסדות חינוך פרטיים וישלמו הון (יחסי) בשביל ללמוד את השפה שיכלו לרכוש באופן טבעי בגיל נוח יותר.

החופש הגדול! מצחיק להשתמש בביטוי הזה במקום הזה. בכל אופן, חליל ואני זוממים לנו מזימות ונראה מה יוליד יום.

בינתיים – יושבים, צוחקים, מדברים עוד על העבודות שלי.. איך מסבירים מה זה יוגה? אחרי שיטוט באזורים הסמנטיים של "התעמלות" אני מגדירה את זה בתור שיטה להבאת שלום לגוף. אני מנסה להראות לחבר'ה כמה התמתחויות ואנחנו פוצחים בסבב של שו"ת בענייני שרירים תפוסים. "איך זה שדווקא כשלא עובדים מתחילים לכאוב השרירים" מישהו שואל אותי. נדמה שחלקם יושבים בחוסר מעש לראשונה בחייהם.

מי יודע כמה ימים בשמש עוד יידרשו עד שיסכימו בעלי המחצבה לענות לטלפונים של מען? היום אמורה להתפרסם כתבה בנושא בערוץ 2. אולי זה יזיז משהו. נחיה ונראה..

חלק שני – שלישי 12.07.11

הכתבה בחדשות ערוץ 2 התפרסמה רק אתמול (אולי הם חיכו שהשביתה תיגמר?) ניתן לצפות בה ברשת כאן. השביתה כצפוי לא נגמרה, הבוסים בסלעית עדיין לא מוכנים לענות למען. בבוקר שני (אתמול) הייתי שוב במחצבה, חמושה בחוברות קטנות שצילמתי לילדים עם טבלאות פשוטות של אותיות והמקבילות להן בערבית ועוד כמה תרגילים מספר לילדים עולים חדשים. לא הרבה ילדים באו לשיעור, וגם אלה שבאו ברחו בהתחלה – עד שהשתכנעו שהשד אינו נורא כל כך :) ישבנו לנו מתחת לסככת השביתה, מוקפים באבותיהם השובתים. לא רציתי לצלם – הם גם ככה התביישו..

לא קל להתרכז בחום של 40 מעלות, אבל המדבר נעים ורוח רעים נושבת במאהל. ברקע קולות שונים – אחד מהעובדים שוקל לחזור לעבודה – המצב קשה ומי יודע כמה ימים יצטרכו לשבת כך? ומי מבטיח שזה יעזור בכלל? אסף אדיב – מנכ"ל מען – מנהיג דגול ואדם משכמו ומעלה, המרוויח אגב שכר מינימום בעצמו כמנכ"ל הארגון (תראו לי בבקשה עוד מנכ"ל כזה!), מדבר עם החברים ומסביר שוב על חשיבות השביתה, על חשיבות ההתאגדות אל מול..

המגבת על הפנים היא מטעמי חום..

אני בינתיים עם הילדים – לומדים א,ב ואז ה,ו,י,ל,מ,נ,ש.. כבר אפשר להגיד ולכתוב – "שלום", "אני…" "אתה.." וגם "לא!".. בינתיים גם כמה מהאבות יושבים מסביבנו, חלק עוזרים לבנים, חלק שואלים בעצמם כמה שאלות.. את החוברות שהדפסתי חילקתי עד תום ואני מקווה שהן יועילו ולו במעט.

אפרת מישורי שבאה עם אסף מתחילה לזמזם שיר עם אחד החברים..החום מכריע אותנו, ולקול פיצוח האבטיח אנחנו מסיימים את השיעור (ישבנו למעלה משעה! הישג מכובד לכל הדעות).

כמו שאמרתי אחר כך לאסף – זו מין התחלונת כל כך התחלתית, שאפשר לומר שהיא מין מפתח לדלת העברית. מי שירצה להיכנס, יצטרך לפתוח את הדלת לבד, ולפסוע צעדים רבים בכוחות עצמו. אבל את המפתח – הידיעה שאפשר לפתוח את הדלת, כבר יש אולי. כמו תמיד, זה תלוי מאד בילדים וביכולת והרצון שלהם להתאמן, ואני לא אוכל ללוות אותם יותר מדיי – אין לי המון זמן פנוי, ואני משערת שאם השביתה לא תסתיים בקרוב, אגיע בתדירות של פעם בשבוע לכל היותר, כמובן שאני מקווה שלא אצטרך יותר להגיע לשם.

אני יכולה לרק לקוות שהנהלת המחצבה תצליח להתגבר על הבושה והגאווה ולהגיע להסדר נאות עם העובדים. בינתיים:  ש-ב-י-ת-ה!

צרו קשר עם מען על מנת לעזור, לתמוך או להתעניין בשביתה ובפרוייקטים האחרים שלהם עם אוכלוסיות עובדים שונות.

ולסיום – אני רוצה להקדיש את השיר הנפלא הבא לעובדי המען הבלתי נלאים ובמיוחד לארז וגנר המקסים שנותן מכולו כל הזמן.

(גירלז) פוסט-פמיניסטי

רגיל

את ליידי גאגא שנאתי מהרגע הראשון. נכון, כבר בהתחלה היא כיסתה את הרדידות שלה בשכבות של נצנצים, ואני כידוע, אוהבת נצנצנים. אבל היה ברור שמתחת למסכות המצועצעות שלה, לא מסתתר דבר מלבד תאוות פרסום ובצע כסף.

לאחרונה התפרסם ראיון עם ה"ליידי" ב"רולינג סטון". נאמר שם הרבה מאותו הדבר שכבר שמענו את גאגא מגעגעת עליו רבות – היא תמיד הייתה מנודה חברתית ולכן מגיע לה לענות את אזנינו במה שהיא קוראת "מוזיקה" עד עצם היום הזה. האמת – אין לי שום בעיה עם התירוץ הזה, ואני חושבת שאנשים זכאים לפורקן רגשי – רק שטוב היה לה לגאגא ומוטב לנו בוודאי, אם הייתה בוחרת לה אפיק התבטאות שלא קשור במוזיקה.

אגב, וידאואים של גאגא כשעוד הייתה סטפני מגלים שהיא לא עד כדי כך גרועה. נכון שהשירים שלה נדושים גם כאן, אבל לפחות יש להם מלודיה! והיא גם שרה כמו בן אדם, מה שמוביל אותי למסקנה שהיא בוחרת לעשות מוזיקה גרועה במודע. ואני שונאת שמעליבים את האינטליגנציה שלי. אגב מצאתי וידאו שלה בתכנית מצלמה נסתרת של MTV, והיא נראית ממש אנושית. משעשע.

ועוד משהו על מנודים חברתית כקהל יעד- אם יש בעולם הזה ולו נפש מיוסרת אחת שקיומה של ליידי גאגא עזר לה, אשרינו! אם מישהו באמת מרגיש טוב יותר לגבי עצמו, לגבי הזהות המינית / חברתית / פוליטית שלו בזכות הוידאואים או השירים של גאגא, אני באמת מורידה את הכובע ומסתפקת בזה.

פשוט מאד קשה לי להאמין שזה יכול לקרות. גאגא לא מספקת לנו אלטרנטיבה אמיתית לתרבות הפופולרית. היא פשוט לקחה את הנורמות החברתיות (כסף, עירום, רזון, אופנה) עד לקיצוניות (יותר כסף, יותר עירום, יותר רזון, יותר אופנה), ועטפה אותם בצלילים מרגיזים בנדושותם (ואגב אלה אותם צלילים שוב ושוב, השירים נשמעים כמו העתקה במקרה הטוב או מחזור במקרה הרע).

אאוטסיידרים אמיתיים לא יכולים להתנחם בווריאציה שלה על נשיות, או מיניות, בעיקר מכיוון שאין במה שהיא עושה טיפה של אותנטיות. ומבלי שהיא תהיה נאמנה לאמת כלשהי, לא תוכל לעודד אחרים לעשות זאת.
האם ייתכן שנראה בקליפים שלה מישהו שמן? או מכוער באמת? האם ייתכן שאנשים "רגילים" בעלי מקצועות "משעממים" יוכלו להיכנס לעדר המעריצים שלה מבלי להראות סימני "מוזרות" חיצוניים? כנראה שלא.

ה"מהפכה" של ליידי גאגא לא חוגגת באמת את השונה, וגם לא קוראת תיגר על הנורמלי. השימוש בשפה ויזואלית קיצונית אינו המצאה שלה (ראו למשל תמונות של דיוויד לא-שאפל, אגב יש לו כמה פורטרטים מעולים שלה) וגם לא הפרובוקציות שלה (ג'ודס? ישו? פוקר? נו באמת). למעשה ניתן לומר שהיא שואבת ממדונה לא רק את ההשראה שלה, אלא את כל המשנה האמנותית שלה. אגב מדונה הראתה בוידאו שלה "לייק א פרייר" ישו שחור כבר באייטיז, וכמובן ש"בורן ת'יס ווי" נשמע כמו העתק חיוור של "אקספרס יורסלפ" של מדונה. האין זה אירוני לשמוע שיר בשבחי "איך שנולדנו" (כלומר טבענו האמיתי) מפיה של בחורה מנותחת ששום דבר כמעט בגופה הנוכחי לא צמח בו באופן אורגני?

כנראה שכל הדברים האלה היו מפריעים לי קצת פחות אם המוזיקה שלה לא הייתה גרועה כלכך. כאשר מפתים את הנוער להתמכר לרעל (בין אם זה מזון מהיר או מוזיקה גרועה) אל לנו להתפלא שמוחו של הדור הצעיר נחלש ומידרדר מחוסר קריאה למשל; לא מסוגל ללמוד או להתרכז אחרי שנים של פיזור קשב בחלונות קופצים; לא מסוגל להגיע לאינטימיות אמיתית אחרי שנים של צפייה אקטסנסיבית בפורנו, ולא מסוגל לתפוש מוזיקה מורכבת עם טקסטים בעלי משמעות.
לידי גאגא מודעת לכוח שיש לה על בני הנוער ואנשים בכלל, הנמשכים למשהו "שונה" ומרגש. באמתלה של ייצוג חופש ושונות היא מאכילה את המעריצים שלה בווריאציה על מוצרי הפופ הרגילים – משהו שלעולם לא ניתן יהיה להגיע אליו, אבל צריך להמשיך ולצרוך כדי לנסות. זהו סם קפיטליסטי מסוכן של טמטום ורדידות במסווה של "אמנות". התביישי לך סטפני גרמנוטה.

*

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, השבוע הייתי בהופעה של מישהי שמעניקה לקהל שלה בדיוק את אותה תחושה שלידיי גאגא מתיימרת לספק ונכשלת. זוהי טליה אליאב המופלאה. בשילוב מוזיקה פורצת גבולות, טקסטים מרחיבי נפש ואמנות צרופה, הבחורה הזו כובשת ומרטיטה, נותנת לדמיון לעוף וללב להיפתח. זו שונות אמיתית! זו אמירה אמנותית! זה עולם פנימי שיוצא החוצה בקול גדול ולא בובת מין מתנפחת עשויה מפלסטיק. ליידי גאגא הייתה צריכה לקחת ממנה כמה שיעורים. האזינו וקנו את הדיסק החדש שלה ולכו להופעה מיד (יש אחת ב1.6.11 בתמונע).

*

ועוד שורה או שתיים על כוכת פופ אחרת, שאני דווקא מעריכה מאד – ביונסה. במקביל לשחרור האלבום החדש שלה והסינגל הראשון מתוכו וכמובן הקליפ: "ראן דה וורלד (גירלז)" זכתה ביונסה בפרס בתחרות פרסי הבילבורד, וגם נתנה שם את אחת ההופעות המעולות שראיתי כולל שימוש מוצלח במיוחד בוידאו-ארט. מזל טוב.
השאלה היחידה שלי היא – אם בנות (למה לא נשים?) מנהלות את העולם, למה הן צריכות להיות חצי ערומות בזמן שהן עושות את זה? משהו במקבץ הנשים היפהפיות האלה, בעודן רוקדות מעורטלות בפני הגברים ואומרות – "אתה תעשה הכל בשבילי" מקטין מאד את כוחה של האישה ומצמצם אותו לשליטה מינית בגבר ותו לא. יכול להיות שיש בעמדה הזו משהו ריאליטסי שהרי כידוע נשים אינן מנהלות את העולם עדיין, ואולי אריסטופאנס התווה את הדרך לרעיון השליטה המינית (ודרכה שליטה בעולם) במחזהו ליסיסטרטה. כך או כך, הייצוג הזה של האישה שאין לה כוח אחר מלבד המיניות שלה אינו תורם באמת לקידום מעמד הנשים בעולם.  נשים מצדיעות הרוקדות על גבי מכונות מלחמה מחזירות אותנו אחורה לאותם ימים (הנמשכים עד היום כנראה) בהן שוויון זכויות התפרש כהפיכה לגבר במקום תרומה של נקודת מבט ודרך פעולה נשיים עצמאיים.

וכאן הדמיון בין שתי הכוכבות, ליידי גאגא וביונסה – הן מתיימרות לחדש ולקרוא תיגר על המוסכמות אבל בעצם נשאבות שוב לאותם דפוסים ישנים באותו מעגל שטני של ייצוג המציאות בתרבות הפופולרית – דימוי שיוצר את המציאות באותה מידה שהוא מייצג אותה. מי שמרוויח מכך כמובן הוא הקפיטליזם – אם באמת 80% מהנשים (!) לא מרוצות ממראה גופן (כפי שקראתי בספר שלא ציין מאין הנתון), ואפשר לשער שחלק גדול מחוסר שביעות הרצון הזה נובע מהשטף הבלתי פוסק שאנו מוצפים בו של נשים-נערות עם תווי פנים וגוף אחידים ומסויימים, אזי ברור לנו מניין מגיע התמריץ להמשיך ולצרוך מוצרים אינספור על מנת להיראות כמו שהנשים ה"מושלמות" הללו מכתיבות, בין אם אלה מוצרי טיפוח, דיאטה, מגזינים, בגדים, תכשיטים ועוד.

עוד מרוויח עיקרי מביש המזל הזה הוא השלטון הפטריארכלי. אם הנשים עסוקות מבוקר עד לילה במראה חיצוני, יכולים הגברים להמשיך ולשלוט בעולם ביד רמה, בעודם מהנהנים ומוחאים כפיים למראה ביונסה מנענעת בישבנה וצועקת – בנות מנהלות את העולם.

רגעים מרגשים ביערות מנשה (או: רגעים מנשים ביערות מרגשה)

רגיל

היום (שבת) היה יותר טוב מאתמול, זה היה ברור לכולם, והפרצופים הזורחים של החברים מסביבי אישרו את מה שהרגשתי גם אני – דברים בעולם הזה צריכים להיבנות, וההרגשה הנפלאה שיצאתי איתה מהפסטיבל התבשלה על אש קטנה ביום הראשון והייתה מוכנה – טעימה וחמימה – היום.

כמה רגעים מתוקים במיוחד (בסדר כרונולוגי):

* בפלות! אגוזים!

* מיכל לוטן המהממת וחברתי למסע (שגם ההופעה האקוסטית שלה שימחה אותנו מאד) מצחיקה אותי עד דמעות. זה קרה כל הזמן, בעצם.

* בכל זאת כמה דקות של חסד בג'אם הירושלמים.. ככה זה בג'אם – כמו בג'אם (ריבה) יש הרבה מאד ביסים על ריק עד שמגיעים לחת'כת פרי אמיתית

* הכלב של אנר הבסיסט מ"ג'אם הירושלמים" שהשתתפתי בו, מתיישב לידי וחובק אותי כמו כעך, ואנחנו הופכים לגוף חימום אחד של השני..

* קרולינה המלכה האם מתחתנת עם הקהל! שיז גוט סול!

* מישהי שזיהתה אותי מהופעת פתיחת סניף מע"ן בחיפה ניגשת אליי ומשמחת אותי בשמחתה משיריי!

* המדבקות שעשיתי לאתר הבנדקאמפ שלנו מודבקות בכל מקום!

* גירל פאוור רציני עם מלא מופעים מעולים ונשיים – שירלי קונס, טייני פינגרז, מרינה מ"ב ופוטוטקסיס

* אבישי איש היין הנפלא מיקב "הבוסתן" (היין האדום הכי טעים ששתיתי!! חפשו אותו ביישוב אליקים) ירון בן עמי הגאון ואשתו שיר, והשמש שהיא אותה השמש (ולכן לא צריך לעזוב את הארץ. סיפור ארוך..)

* עומר דיין, האיש, הבוס והמגאפון לא שוכח לשאול את הסאונדמן אם הוא אכל כבר.. כמה חמודים פה כולם!

* שלישיית השוטרים הנחמדים בעולם מוציאים אותי מהאוטו (ששימש את מיכל ואותי כאוהל) ב-4 בבוקר בעודי בעיצומו של התקף אסתמה רציני, מפעילים אותי בדרים שונות (הליכות, מתיחות, תרגילים, טפיחות על הגב) כדי שארגיש יותר טוב, ונשארים עם מיכל ואיתי עד 5 וחצי – עת נשימתי חזרה אליי מספיק כדי שאוכל לשאוף מהמשאף המושיע ולתת לגוף המותש שלי מעט שינה..

* כלבים קטנים שנראים כמו כבשים קטנות אחרי יומיים של התפלשות בבוץ

* כמה מתיחות טובות על הבוקר!

* ארוחת בוקר באוהל האמנים, שמש לפרקים, שמחה בלב – תחושת נינוחות שורה על הפסטיבל, כולם התמקמו.

* הופעת המחול המחשמלת על הטרמפולינה שהותירה אותי פעורת פה ומרוגשת מאד

* אולי הבירה הראשונה (או השנייה) ששתיתי אי פעם! וזה היה טעים.

* חברתי המתוקה מרגו נותנת לי גרעין אבוקדו שעליו חרוט "I love you, pass it on" – כמובן שהעברתי.. מעניין אם הגרעין עבר אצל כל אנשים בפסטיבל

* אני מטגנת צ'יפס בפעם הראשונה בחיי! ועוד בכמויות מסחריות. אח"כ גם מלא שניצלים. מממ…

אגב, למה שניצלים בצורת פינגווין זה חמוד ומעודד קנייה? האם אנשים היו מוכנים לאכול שניצל בצורת תרנגולת? :)

* רגע של מנוחה אחרי כל ההתרוצצויות – פשוט להישען אחורה ולהביט למעלה

* הטרמפיסטיות המתוקות בתבל! ופליטי הפסטיבל נפגשים בתחנת הדלק של כביש 6

* הדרך הביתה.. האור הכי יפה שראיתי מזה שנים על שדה חיטה בדרך. קשה להסביר ומאד קשה לתפוס במצלפון.

רגע אחד אני עייפה מדיי מכדי למצמץ ורגע אחר כך מיכל ואני נכנסות לשיחה מרתקת, והופ – הגענו הביתה.

* באמת שזה היה מקבץ של אנשים מתוקים.

להתראות בשנה הבאה!

רביעיית שירה ז' כרמל צריכה אתכם! The Shira Z. Carmel Quartet needs YOU

רגיל

ENGLISH FOLLOWS HEBREW

חברים יקרים! כמו שאתם אולי יודעים, הלהקה המעולה שלי ואני מחפשים מימון להקלטת הדיסק שלנו, עכשיו כשנגמר הפרויקט של הצוללת הצהובה, שבמהלכו בישלנו היטב את השירים שלי לכדי סאונד ייחודי, רבגוני ומגובש.

הפרויקט המבורך הוליד דמו של ארבעה שירים שהקלטנו באולפני הצוללת.

רוצים לשמוע את הדמו? רוצים שיהיה לנו כבר דיסק אמיתי!?!?!?

ובכן! שימו לב למבצע המשובח הבא:

אתם לוקחים חלק ביצירת הדיסק שלנו, ובעצם קונים אותו מראש על ידי קניית הדמו שלנו בבאנדקאמפ!!

כלומר, אתם משלמים על הדיסק שעוד לא נוצר (מחיר מלא – 50 שקלים, אפשר גם יותר) ומתפללים איתנו שלפחות עוד 500 אנשים יעשו אותו דבר (אגב, נודה לכם מקרב לב אם תשלחו את הלינק לעוד חברים/אנשים שיתעניינו בפרויקט שלנו!)

בשביל שגם תקבלו משהו ביד עכשיו (אנחנו אוהבים גם ציפור אחת ביד וגם אחת על העץ) בקנייתכם את הדמו המדליק שלנו תקבלו גם…
בונוס!

האלבום הלואו-פיי הסודי שהוצאתי לבד בימי וינה העליזים וכולל 14 שירים מינימליסטיים בהחלט (רק אני ואורגנית קסיו ישנה)

כלומר – אתם מקבלים עכשיו חי שירים (18) וכשיצא האלבום שלנו (מתישהו בשנה הקרובה אינשאללה) תקבלו גם אותו!!!!

אכן, משמח!!

אז יאללה, גשו לאתר שלנו בבאנד קאמפ, רכשו את העסקה המטורפת הזו והצטרפו לקהילת התמיכה שלנו. כשתורידו את האלבום תתבקשו לתת את המייל שלכם, וכך נוכל לשלוח לכם את האלבום שיוולד!

אני מבטיחה להנציח את שמכם בעמוד מיוחד באתר עם שמות התורמים. וזכרו – הסבלנות משתלמת!

תודה ענקית מראש
שירה, מרקו, מיכאל ואריאל – רביעיית שירה ז' כרמל

נ.ב. אם אתם רוצים פשוט לתרום לנו מלא כסף כדי לזרז תהליכים תוכלו לתרום ישירות לפייפאל שלי פה:

______________________
* * * * * * * * * * * * *

Dear friends!

As you may know, my great band– the Shira Z. Carmel Quartet (SZCQ) and I are looking for funding for our album. We participated in the “yellow submarine” bands project, where we arranged my songs into a unique, rich, solid sound, waiting to be recorded.

As a part of this project we recorded a demo of 4 songs.

Would you like to hear it? Wouldn’t it be fab if we already had a real CD for you to listen to!!??

Well, just for you, we came up with this AMAZING DEAL allowing you to support our album before it’s even born yet, and get a little taste of what we sound like after all this time:

Buy our demo on bandcamp.com, paying 15$ (or more if you want!) and pray at least 500 people will do the same (btw, we would indeed appreciate you sending this to other people who would enjoy our music and would want to support us!)

SO, not only are you promising yourselves a copy of our future album, but you’re also getting some nice music right now! When you buy those tracks on bandcamp, you get the Demo with those 4 songs (you can listen to them for free before!)

AND a BONUS!! My secret Low-Fi album I recorded back in my Vienna days (2003) including 14 minimalistic songs – just me and old Casio keyboard!

So all in all – 18 tracks AND our future album, once recorded!
All you have to do is go to our bandcamp page, purchase this great bargoun and become a member of our supporting community! We will get your email when you download the songs, so we can send you the future album when the time comes..

I promise your name will be immortalized in a special webpage with all the donor’s names!

A deep Thanks in advance
Shira, Marco, Michael and Ariel – the SZCQ

P.S. – if you just wanna give us a whole'lotta'money so we can get on with it, feel free to donate directly to my paypal account here:

THANK YOU!

פינת הטיפ המועיל – איך לגבות את הג'ימייל שלכם

רגיל

גם אתם מקבלים הודעות מרגיזות על כך שנגמר לכם המקום בג'ימייל?
גם אתן הופתעתן לגלות שכן היה כדאי למחוק הודעות עוד באירופה?

גם לי זה קרה! אך לא עוד!
הנה הוראות שיעזרו לכם ליצור גיבוי של ההודעות והצרופות (עברית לאטצ'מנטס) שלהן

קודם כל דעו שזה לוקח כמה ימים!

ועכשיו ככה: (ההוראות כתובות בלשון זכר כי שלחתי אותן לאח שלי שיחיה, אך מופנות אל כל המינים)

גיליתי שג'ימייל נותן אפשרות לקרוא מיילים גם כשאתה אופליין – הוא מוריד את המיילים שלך למחשב האישי וכך אתה יכול לעבוד גם כשהחיבור חלש או לא קיים. קראו כאן את ההסבר של גוגל.
מה שהוא לא אומר לך, זה שבעצם נוצר לך גיבוי של כל ההודעות ולמרות שהוא לא מעוניין בכך, אתה יכול פשוט להעתיק את הגיבוי ולשמור אותו.

מגניב!
איך עושים את זה?

הולכים מימין למעלה לגלגל השיניים הקטן:
mail settings -> offline -> enable offline mail

יש שם כמה אפשרויות שאפשר לבחור כראות עיניך, לדעתי כדאי לוודא שאתה נותן לו להוריד את כל הצרופות בכל הגדלים, ושהוא מוריד את כל המייל עד 5 שנים אחורה או כמה זמן שיש לך ג'ימייל.

אח"כ הוא מבקש להוריד תוכנה בשם "גוגל גירז" למחשב שלך (ואתה מאשר לו). אתה מתקין את התוכנה (שהיא כנראה מעין תוספת לדפדפן – אני כמובן משתמשת בפיירפוקס וזה עבד יופי).
ואז במשך כמה ימים הוא מוריד את כל אלפי ההודעות והצרופות שלהן למחשב שלך!! זה לוקח מלא זמן.

אם זה מכביד על האינטרנט שלך אתה אומר לו טו דיסאבל איט או עושה פאוז ואז ממשיך כשמתאים לך.
שים לב שאתה עושה את זה על המחשב בבית ובעבודה (או במחשב ציבורי) לא נותן לו (הוא גם לא באמת יכול לעשות את על מחשב שהתוכנה לא מותקנת עליו).

ככה לאט לאט נוצר לך גיבוי של כל המיילים במחשב.
אחרי שהוא גמר (הוא הרי כל יום גם מוריד את המיילים החדשים קודם ואז ממשיך את התהליך) פשוט הלכתי לאותו מקום ב"סטינגז" ואמרתי לו דיסאבל.

עכשיו מגיע החלק המעניין – אי אפשר לגשת לקבצים השמורים! גם לא מצאתי אותם ב"פרוגרם פיילז" – הם החביאו את זה איפשהו בנבכי התיקיות הפנימיות..

לכן, פשוט מחפשים בעזרת החיפוש של המחשב את אחת הצרופות ששלחו לכם פעם ולא שמרתם, בשמה המדויק (נגיד – JGKS209.JPG) וכך תמצאו את התיקיות שהוא שמר בהן הכל.
הקבצים נשמרים בכמה וכמה דרגות של תיקיות – עלו "למעלה" כמה שלבים עד שתהיו בטוחים שיש לכם הכל! (זה הרבה, כמעט 7.5 ג'יגה!)

העתיקו להארד דיסק חיצוני הכל (כדי שהתוכנה לא תיגש אליהם יותר ותשנה שם משהו) או צרבו לכם על דיוידי
ותוכלו למחוק בשקט כמה אלפי הודעות מהמייל..

זהו

בהצלחה!

עוד יום רגיל בבית המשפט המחוזי בירושלים

רגיל

הכל התחיל כשתלמידתי המסורה לעברית – בָּקה, שאלה אותי אם אני רוצה לעשות את השיעור שלנו היום בבית המשפט המחוזי בירושלים. מכיוון שאני בחורה הרפתקנית, הסכמתי מיד :) אפפעם לא הייתי בבית משפט! שמנו פעמינו אל הדרך ובדרך שמעתי מבקה את הפרטים.

בתור בחורה שכתבה את התזה שלה על פתרון סכסוכים, בקה מתמצאת בפוליטיקה הישראלית הרבה יותר ממני (אני הפסקתי את פעילותי הפוליטית בגיל 21, ומלבד הפגנות והופעות – בעיקר למען חבריי במע"ן אני לא ממש עושה כלום בקשר למה שקורה כאן, וגם מתעלמת בכוונה מהחדשות מהפחד שהידיעה תשתק אותי לחלוטין).

היום היא עובדת בארגון  Encounter שמביא לישראל ופלסטין יהודים אמריקאים כדי לראות מה באמת קורה כאן, דרך מפגש עם אנשים וביקור במקומות שנשמעים לרוב אנשי העולם אקזוטיים במקרה הטוב, או קטסטרופליים במקרה הרע. (האמת שבית לחם היא מקום די אקזוטי גם מבחינתי אבל מילא..) עוד מקום "אקזוטי" כזה, הוא למשל הכפר הירושלמי וואלג'ה השוכן למרגלות הר גילה. הכפר נמצא כבר שנה לפחות "על הכוונת" של משרד הביטחון, שמתכנן לבנות עליו את גדר ההפרדה. תושביו – אזרחי ירושלים שוחרי שלום, מוחים על המיקום הלא הגיוני של הגדר, ועתרו לבית המשפט בבקשה להזיז אותה (רק כמה קילומטרים) אל גבולות הקו הירוק, במקום שתתמקם במרחק יריקה מחלונותיהם או באמצע מטעי הזיתים ושאר הגידולים החקלאיים שלהם, שהם מגדלים כבר מאה שנה ויותר..

את השימוע בנושא, הלכנו לראות היום. רגע לפני שיצאנו, בקה הראתה לי מהגג שלה בשכונת מגורינו רחביה, את הכפר אל וואלג'ה, הקרוב לתפלצת הולילנד ומלחה. "וואו! לא ידעתי שמלחה כל כך קרובה אלינו. ולא ידעתי שגדר ההפרדה מגיעה כל כך קרוב" אמרתי. (מהחלון שלי לא רואים עד שם). התעכבנו לרגע על איך אומרים Separation wall, (זה בכל זאת שיעור עברית) אבל הרי בעברית זו לא חומה – רק גדר. בסך הכל גדר קטנה ותמימה.

בבניין ה*מגודר* היטב של בית המשפט המחוזי במזרח העיר, שעמד שומם לחלוטין למראית עין, (עד שמצאנו את המאבטחים האדיבים שהכניסו אותנו פנימה) התחוללה היום דרמה בזעיר אנפין. דרמה זעירה כפרפר, שרק בקושי הצליח להרים את כנפיו מכובד משקל אבק הבירוקרטיה.

חדר השימוע

 

בחדר קטן, בקומה השלישית אל מול קומץ אנשים, התנהל חלקו (הראשון?) של הדיון בעתידו של הכפר. עורכי הדין המייצגים את הכפר ישטחו את טענותיהם ביום ראשון בצהריים (היום שמענו את טענות המדינה) ופסק הדין יוחלט ביום רביעי הקרוב (9.3.2011). לפי הבנתי את המצב, שהיא מוגבלת ממילא, אך עוד יותר מוגבלת מחמת חוסר ידיעת העגה המשפטית, הרקע המשפטי וחוסר הכרה של תהליכים שכאלה כו', עיקר המאבק היום התמקד ברשות השופטת, או ליתר דיוק בשאלה – איזה בית משפט (בג"ץ או שמא בימ"ש אחר) צריך לפסוק בעניין הכפר.

התפלאתי לראות את ההליך האפור והמוזר הזה בפעולה – השופט והקלדנית יושבים אל מול עורכי הדין, מנסים להשליט סדר בפרצי ההתנסחויות המהירים והרשמיים של עורכת הדין (החריפה למדי יש לציין) שייצגה את המדינה. אנחנו הגענו באיחור, ישר אל תוך הטענה ש"הקרקע אינה לתשתית ציבורית אלא לצורך תשתית ציבורית". כנראה שיש הבדל בין השניים, וכנראה שההבדל ביניהם מאפשר למדינה לבנות חומה איפה שהיא רוצה.

כמובן שכמורה לעברית ואוהבת מילים היה מעניין לראות את מפגן ה"חיים והמוות ביד הלשון" הזה, אבל בתור אוהבת אדם, נכמר לבי על עתידה של האנושות, וזו הישראלית בפרט, שנותנת לקוצו של יוד (המתקרא "פרצות בחוק"?) לכרות את ענף ההומניות שעליו צריכה הייתה מדינה יהודית לבסס את חייה. למה בכלל כל כך דחוף למדינה לבנות את החומה הזו עכשיו? ולמה בדיוק שם ולא כמה קילומטרים הצידה?

הטיעון הבא היה משהו בסגנון של: כמובן שיש לנו חזקה על הקרקע – עובדה – אנחנו כבר שם, הורסים אותה! באמת שהיו שם כמה רגעים אבסורדיים לחלוטין. כאמור – אני לא מבינה דבר בחוקי המקרקעין של מדינת ישראל, ולא אלאה אתכם בפרטים הקטנים של הדיון (שננעל כאמור ללא החלטה) אבל כמה דברים היו ברורים (והתבררו אחר כך עוד יותר בשיחה עם עורכי הדין של הכפר) – המדינה הפקיעה את שטח המקום ב-2006 ולא עשתה איתו דבר. ב-2010 היא החליטה שהחומה חייבת לעבור בצמוד לכפר, אבל אז כבר פג תוקף ההפקעה (שאורכו 3 שנים). אנשי הכפר הגישו עתירה וניצחו, ואז המדינה ערערה לבג"ץ (לא ברור לי מה בדיוק הוחלט שם) אך בינתיים, בלי שהדיון לגמרי ננעל, התחילו כבר בנסיונות להרוס חלקים מהכפר.

תושב אחד, שגם נכח בדיון יקבל חומה מארבעת צדי הבית שלו, שמרוחק מעט משאר בתי הכפר. "צריך לעבור ארבעה מחסומים בדרך מהבית לעבודה" הוא סיפר, ואמר שהאזרחות שלו מאפשרת לו להגיע לכל חלקי העיר ולכן יכול היה להגיע לדיון, בעוד ששאר תושבי הכפר שרצו לבוא לתמוך בעורכי הדין (ולשמוע מה יעלה בגורלם) לא קיבלו אישורים לצאת מהכפר ונשארו שם.

לא רוצה את החומה מארבעת צדי הבית שלו

 

וכך זה נגמר היום – כבוד השופט סיפר בקלילות על כך שהוא הפוסק בכל החלטות בית המשפט בנוגע לבנייה בעיר הקודש ירושלים, ונתן גם את דוגמת הרכבת הקלה.
– "את ירושלמית"
הוא פנה לעורכת הדין..
– "איך קוראים לרחוב הזה שבנו עליו?".

מעבר לתדהמתי על כך ששופט שאינו גר בעיר כלל קובע את עתידה הארכיטקטוני-אורבני על בסיס יומיומי, נאלצתי להודות בכך שאולי גם אני לא הייתי רוצה לגור בעיר-אוכלת-יושביה שכזו, אם הייתי מודעת לחומרת המצב. אבל האמת היא שזו לא אשמתה של ירושלים. היא יושבת לה, מביטה בעיניים כלות על המתרחש, דוממת. אלה אנחנו שמחריבים ממנה את צלם האנוש שבנינו לה כשהתחלנו, לפני אלפי שנים אולי, להתיישב בה. ומאז – כמה דם צבע את האבן הירושלמית הזו?

ירדנו במדרגות השיש היפות, ויצאנו מהבניין הריק אל הרחוב ההומה.

היו לי המון מילים לתרגם לבקה, והיינו רעבות. מחוץ לעיר העתיקה (חומות הפרדה של פעם, שכבר התרגלנו אליהן) ישבנו לאכול בשמש. בדרך חזרה ראינו את ההפגנה השבועית של שייח ג'ראח. אם הם רק היו יודעים שהמאבק האמתי מתנהל בשקט, במילים ריקות מתוכן אבל מלאות השלכות, רק כמה עשרות מטרים מהם, בבית אבן ושיש גדול ושומם, הפותח את שעריו לכל אזרח הרוצה לבוא ולשמוע את הצדק נעשה.